מפגשי הדברות דרך אמנות
ד"ר גל שחר
מטרתה של סדרת מפגשי "הדברות דרך אמנות" היא לזמן ולייצר ערוצים להדברות בין סטודנטים ערבים ויהודים, דתיים וחילוניים, בעיקר באמצעות שפה משותפת שמחברת ומגשרת על פערי לשון, לאום, תרבות – שפת האמנות. הפעילות התקיימה בארבע השנים הראשונות בחסות קרן אניס ועל אף שהייתה משמעותית הופסקה בעקבות צמצום משאבי הקרן עקב מגפת הקורונה. במקביל להודעה על הפסקת התמיכה, זיהתה המכללה האקדמית תל חי את חשיבות המפגשים, בעיקר לאחר שבשנה שעברה אלו התקיימו במקביל למתיחות החברתית- ביטחונית בין החברה הערבית והיהודית (מבחר מתגובות הסטודנטים שהשתתפו בפרוייקט בשנה שעברה מובאות בסוף), ולקחה על עצמה את מימון הקורס שמוצע לסטודנטים במסגרת בחירה בקורסי הרוח.
במפגשים משתתפים מקסימום 20 סטודנטים וכל מפגש מתחיל במעגל שיח שמטרתו היכרות עם "אני", "אנחנו" ו"אתם", בין השאר באמצעות האופן בו הם משתקפים ביצירות ויזואליות וטקסטואליות (שירה למשל), של אמנים מקומיים-ישראליים ומזרח תיכונים. לצד השיח הקבוצתי, מתנסים המשתתפים במגוון טכניקות מעשיות בתחומי האמנות הפלסטית (רישום, ציור, פיסול והדפס) במטרה להרחיב ולשכלל את יכולות הביטוי שלהם באמצעות המדיום האמנותי.
במפגש האחרון לדוגמה, הוצגו לסטודנטים שלל צילומי יצירות של אמנים יהודים וערבים, תושבי המזרח התיכון. הסטודנטים התבקשו לבחור יצירה אחת, לנחש את הזהות המגדרית והמגזרית של האמן/ית מתוך הנושא המצויר, ולספר על המניע לבחירתו ביצירה. באמצעות השיח על היצירות והחיבור אליהן, העמקנו את ההיכרות ביננו כבני אדם פרטיים אך גם כחלק מקבוצה מגדרית ומגזרית. בהמשך, בסדנה המעשית, הונחו הסטודנטים לבחור ולצייר בעזרת מראה איבר אחד מתוך פניהם.ן, וכשסיימו, חברו לצוות והרכיבו ביחד מכל האיברים שני דיוקנאות משותפים. כל אחד התבקש להיפרד מהפרטי והאישי על מנת להיות חלק.
אנו מבקשים להעמיק את השיח ולבחון סוגיות מעוררות מחלוקת בחברה הישראלית- היהודית והערבית, בין השאר במטרה לפתח חשיבה רחבה ויצירתית שמבוססת על חשיפה למגוון נקודות מבט אישיות ותרבותיות. בנוסף, יצאו המשתתפים לסיור תערוכות וישתתפו בסדנאות עם אמנים אורחים משני המגזרים: הפסל חאסן חאטר ממג'דל שאמס, שלמד אמנות באקדמיה בדמשק, והאמן אריק כלפון מאניעם, שהתמתחה בתחום ההדפס במסגרת לימודי תואר שני באקדמיה לאמנות בלונדון. בסיום המפגשים יפיקו המשתתפים תערוכה משותפת של יצירותיהם ויתבקשו ללוות אותן בטקסטים שמסכמים את חוויותיהם.
סטודנטים שהשתתפו בפרויקט דיווחו על ההשלכות של המפגשים גם מעבר לשעות הפעילות: מפגשים אישיים בין- מגזרים בהפסקות בקמפוס ומחוצה לו. הקבוצה שהתגבשה בשנה שעברה תחת מגבלות הקורונה, נפגשה כאמור על רקע המתיחות בין החברה היהודית והערבית, שהפכה את המפגשים לעוצמתיים ורלוונטיים במיוחד.
שני מכתבי סטודנטים הגיעו למשרד הדיקן ומתארים את עוצמת החוויה והשתתפות במפגשים:
ערב טוב, למפגש היום הגעתי מהכפר עד קריית שמונה. זה היה נסיעה של שעה וחצי, אחרי כמעט שבועיים שלא הייתי באזור קריית שמונה.
פעם ראשונה שאני מרגישה באמת בפחד בתוכי כל הדרך! הפחד בכלל לא היה מהחברים שעושים איתי מלגה, אלא מהדרך עצמה וממי שבחוץ .. אני ספציפית מרגישה את עצמי באמת חזקה ותמיד רואה את עצמי שאין משהו שיכול לתת לי סיבות לפחד, אבל הפעם אני לא אשקר ואגיד באמת פחדתי!
אני חושבת שהפחד זה היה לתקופה ואז הלך! אבל זו הרגשה לא יפה להרגיש בפחד.
בתחילת המפגש חילקנו עוגיות מהחג ותמר הינדי שהבאנו, והרגשתי באמת שהתגעגעתי לכל מי שהיה שם כי שבוע שעבר לא הייתי. אני ספציפית מאוד נהנית במפגשי יום רביעי האלו, שמאפשרים דיאלוג יהודי- ערבי תוך עיסוק משותף באומנות!
במפגש היום בחלק הראשון התחלנו בשיח למה שקורה במצב סביבנו! בחלק הזה לי לא היה כל כך נוח. האווירה לא נעימה, הסביבה הייתה רגישה מאוד וכל אחד הביע דעתו או כיוונו, מצדי באמת מקבלת את כל הדעות ויכולה לקבל את כולם ולכבד אותם, כי אני תמיד מנסה להאמין שחייבים להבין ללמוד איך לקבל את האחר למרות כל ההתנגדות ... פשוט לקבל מי שמולך ולחשוב עליו כבן אדם בלי מגזר, דת או משהו אחר .. את האמת אם לחשוב על זה אולי ההיגיון והיופי זה במגוון שהיה נמצא
בחלק השני של המפגש, שגם הוא היה נחמד, המשכנו לצייר מה שהתחלנו במפגשים הקודמים ... ואולי לצייר ולשרטט זה משהו שקצת נותן לך מנוחה ומרחק מכל העולם והכאב שסביב, למרות שבסוף המפגש התרוממתי וראיתי שכל מה שציירתי הביע פחד וכאב.
המפגש האחרון היה מפגש מיוחד. טעון יותר מהשאר. הגעתי אליו סקרן יותר. על רקע המתיחות, הלחימה, הפרעות ברחובות והאלימות הגוברת, הייתי סקרן לקראת המפגש האנושי. אולי מפה תצא הבנה.
זה הורגש באוויר. כשהגענו היינו מעט יותר מבדרך כלל. הרבה יותר מעט. כמעט כל הקבוצה מהצד הערבי לא הגיעה. חלקם מטעמים דתיים וחלקם מטעמים בטחונים. לא ברור לי אם חלקם לא הגיעו כאקט מחאה. אני חושב שלא.
בכל מקרה. לי זה היה כאוב, סוריאליסטי, לשבת וליצור דיאלוג תרבותי, כשחצי מדינה בוערת וכשפתרון ממשי לא נראה בפתח. כאב לב, הרגשה של אכזבה ותחושת הפקרות ליוו אותי לאורך כל המפגש. אני יכול להגיד שבמידת מה, אולי לא רציתי בכלל לשמוע את הצד השני, לא רציתי להצטרך להיות אמפתי לאף אחד. זו האמת. למה שאתן להם הזדמנות כשהשימוש באלימות כפתרון הוא הלגיטימי?
אני יכול להגיד עכשיו, שהמפגש היה משמעותי במידת מה. כן להפיג את המתח, כן כדי לשמוע וגם להשמיע, כן כמקום מפגש של קבוצה גם להוציא את התסכול על המצב החוצה. בתחושה של אין מבוגר אחראי, ולפעמים פשוט צריך לצעוק. אז הקבוצה התבררה כמקום בטוח ותומך, גם אם אין להם את כל התשובות. יש חשיבות כבירה למפגשים מסוג זה. לא נביא משם את השלום מחר, אבל לאט לאט. אני אוהב את הרעיון שאנחנו יוצרים יחדיו, לא רק יושבים ומדברים. החלוקה הזו הגיונית בעיני. העשייה המשותפת מקרבת, וזה כל כך נעים לי לראות מהצד את השיחות שנרקמות בין שני אנשים, משני עולמות שונים שאולי לעולם לא היו נפגשים. דווקא בתקופה הזו, יש חשיבות כבירה למפגש אנושי, אין לו תחליף. אם היינו מבטלים את המפגש, הרי שהכל היה לחינם. ההתמודדות האמתית היא להמשיך להיפגש גם כשקשה.
ד"ר גל שחר
מנהלת המכון לאמנויות תל-חי
מרצה וחוקרת בחוג לחינוך במכללה האקדמית תל חי.
תחומי מחקר ועניין: אמנות בהקשרים רב תחומיים וחברתיים, פילוסופיה, עיצוב